פו הדב ואני

לאחרונה, אני פוגשת לא מעט מתאמנים שעל אף הצלחותיהם בחיים וניסיונם העשיר, חשים חוסר ביטחון, צורך לרצות תוך העדפת האחר , העצמת (המצאת) כישלונות וביטול הצלחות, ואי שביעות רצון עצמית: ממקום העבודה,  מהעיסוק, מהנראות, מהיחסים, וכו. בהקשר זה חשבתי לעצמי, לו יכולנו לפעמים להיות פו הדב….

אז איך זה קשור ?

בעקבות הרצאתו המשעשעת של ד"ר חיים שפירא על הפילוסופיה של פו הדוב, נזכרתי שבעצם אף פעם לא קראתי את הספר הזה, למרות שבעצם זה היה הספר הראשון שקראתי בחיי, הכיצד ?

ובכן, מעשה שהיה כך היה, כשהייתי בכיתה א', המורה אמרה להורים שצריך לרשום את הילדים לספריה כי זה יתרום להתפתחות שלהם. בימים ההם מורים קיבלו המון כבוד ומה שהמורה ביקש ההורים עשו ביראת קודש, ואכן רשמו אותי לספריה.  הייתי עולה חדשה יחסית, לא ממש הבנתי עברית, ואני זוכרת את ההתרגשות הגדולה כשהלכתי עם אמא להירשם לספרית "בורוכוב" בקרית ים ואת התור הארוך מאוד של הילדים שעמדו בחוץ כדי להיכנס ולקחת ספר, מראה שכאילו לקוח מסרט בדיוני במונחים של היום.

בכל מקרה, הספר הראשון שהספרנית נתנה לי לקרוא היה "פו הדב". הייתי כבר כמה חודשים בבית הספר, וידעתי לקרוא את ההברות על בוריין… קראתי את הספר עד תום (כי המורה בקשה) אך את רוב המילים ובעיקר את המשפטים, לא ממש הבנתי… מה שכן הבנתי, גם בעזרת הציורים, זה שיש בספר חיות שמדברות, וזה הרי לא הגיוני אמרתי לעצמי, אז זה ספר גרוע קבעתי, וביקשתי ספר קצת יותר טוב…

לפני כשבועיים חגגתי חנוכת בית, אחותי שאלה אותי "מה להביא לך "? ביקשתי את הספר "פו הדוב", הגיע הזמן להבין על מה החיות דיברו (-:

אז קבלו לקראת שבת  תזכורת של המפגש של פו הדב וחברו השפן, מפגש שמזכיר לנו שהחיים הם לעיתים הפרשנות שאנחנו ניתן להם , ועל הפרשנות הרי אפשר בהחלט להתאמן, כך שזו תטיב איתנו ותעשה "פו" לכל אותן מחשבות מעכבות ובלתי מועילות.

הולך פו לבקר את חברו השפן הגר במחילה, ולאחר שדפק בדלת והוזמן פנימה, הוא נדחף ונדחף דרך פתח החור עד שהצליח להיכנס במלוא הדרו. שמח השפן, כי מאוד אהב את חברו פו, והלך להביא קפה ומתוקים כדי לכבד אותו.

– מה תרצה על הלחם פו , דבש או ריבת חלב?
-גם וגם… וכדי שלא יחשוב שפן שהוא זללן, הוסיף "אפשר לוותר על הלחם".. .אחרי שאמר זאת, והגיש לו השפן "גם וגם", נהיה שקט מהכיוון של פו לזמן רב…. וכשסיים פו "להתלקלק"  קם ללכת לדרכו שמח וטוב לב
– ביי שפני, אני צריך לזוז
– אתה חייב? שאל השפן המנומס
– נראה לי שכן, כבר מתחיל להיות מאוחר
– טוב, אם אתה בטוח שאתה לא רוצה עוד…
– מה, יש עוד???? מתפלא פו וכבר שוקל להישאר רק עוד קצת…
– לא , אין…
– זה מה שחשבתי… אז נראה לי שאני צריך לעזוב, אומר פו וניגש לפתח, מזדחל, הראש והידיים כבר בחוץ ואופס…. נתקע…. דוחף ודוחף קדימה ואחורה, כלום לא זז, השפן מנסה לעזור לו אבל, אין מה לעשות, הוא תקוע חזק !!!

ועכשיו, מחפשים את האשם, ומגיע המשפט הגאוני

"זה הכל בגלל שיש כאלה שלא עושים פתחי כניסה מספיק גדולים"

מילימטר לא זז באהבה העצמית של פו היקר , שום רגשות אשמה , שום ביקורת עצמית, הוא לא אשם שהפתח לא מספיק גדול.

וכך שבוע היה תקוע כשחצי גופו מחוץ למחילה וחצי בתוכה , שבוע שלא אכל כדי לרזות , אלא שגם אז אפשר להועיל

– אם כבר אתה תקוע פה ותופס כל כך הרבה מקום בבית שלי, אומר השפן, אכפת לך שאשתמש ברגליים שלך כדי לתלות עליהן את המגבות שלי לייבוש, ממילא אין לך מה לעשות בהן (ברגליים)
– חופשי אח שלי, גם תחתונים אתה יכול לתלות… תתלה כל מה שבא לך (-:

והספר הזה גדוש מפגשים משעשעים וחשיבה "אחרת" , שילוב של תמימות וחוכמה .

ואפשר להתאמן על זה, להשיל מחשבות מעכבות ולתת פרשנות חדשה לסיטואציות בחיים, כזו שתעשה "פו" לכל מה שעוצר בעדנו להתגשם .

לעשות "פו" כמו 2 הילדות המתוקות שצילמתי באנטיגואה, גואטמלה, ואיזה כיף שיש מי שימחא לך כפיים ויהיה תמיד בעדך.